כשאני נולדתי בשנת 1951 עם שיתוק מוחין לא הייתה עדיין מודעות ולמעשה לא הייתה עבורי מסגרת. ילדותי לא הייתה כה קלה אך היו לי הורים טובים ומסורים אשר דאגו לי. התמזל מזלי כשיכולתי להתקבל לבית ספר רגיל אשר בו הייתה מורה אחת אשר ידעה איך להתייחס אלי. כך נגמרו להם שמונה שנות הלימוד כשהופיע לו בוחן הסקר שהיקשה עלי, וכמו כן אבי ז"ל ניפטר.
כך החל שלב חדש בחיי וזהו כניסתי למקום חדש הרחק מבית הורי בו אצטרך להכיר חברים אחרים וקצת שונים, אני זוכר כי זה היה בקיץ כשהגעתי למקום החדש והריק מחברים אשר נסעו להם, ואני הרגשתי די בודד ועצוב כשהכול היה מנוכר ולא ידוע. בסביבות שעות הצהרים החל המקום להתעורר לתחייה כשלאט לאט החברים באו מהשחייה!
אני זוכר כי המקום שבו שהיתי, התגלה ככפר יפה מוקף בנוף יפה מעין כמוהו הנשקף על מורדות עמק יזרעאל המגוון, כשלא הרחק ישנו ישוב בשם בית שערים כשבמרחק הליכה מהכפר מוצב לו פסל של השומר אלכסנדר זיד. כמו כן, הכפר נשקף על בתי יוקנעם הניצבים על מורדות העמק, עם קיבוצים ומושבים רבים. לא הרחק מיוקנעם נישא לו הר הכרמל היפה והירוק כשממעל המוחרקה ומרחוק העיר חיפה עם המפרץ וכן בתי הזיקוק, וכל זה תורם ליופי המקום. עתה הגיע הזמן לספר קצת על הנוסטלגיה שלי כפי שאני זוכר:
בהתחלה כשבאתי אני זוכר כי ישבתי על אחד הספסלים במקום החדש הקרוי "כפר תיקווה", כשאני מוקף בחורשת עצים, וגם אני זוכר כשבשעת הצהרים קראו לנו לאכול לקול הפעמון שהיה תלוי על אחד העצים.
חדר האוכל היה ממוקם בצריף ישן וקטן אשר בו הצטופפו החברים ואשר בו הוגש האוכל כשאני לפתע החילותי למרר בבכי והדמעות התערבבו בתוך המרק החם.
כמו כן אני זוכר את המתנדבות הראשונות הקרויות אנג'לה ואנה מרי עומדות ליד חדר האוכל וקצת עוזרות לטפח את הסביבה, ואת בתי החברים שלא היו תמיד עמידים בפני פגעי מזג האוויר, וכשבא החורף לפעמים הגשם חדר מבעד לרעפים וזה לא היה כל כך נעים, וכמובן אני ועוד כמה חברים יצאנו לקטיף לפנות בוקר בניהולה של החברה שוש אשר העירה אותנו לטראסות ששם היו עצי הפרי.
כמו כן היו בכפר, שומר לילה אשר בא, עם מכוניתו חבוש בכובע גרב עובר בין בתי החברים עם הפנס ביד ונתן הוראה לכבות את האור בשעה עשר, ואם בית אשר הקפידה שדירות החברים יהיו נקיות ומסודרות. ובימי שישי בערב היה דיסקוטק אשר היה בתוך מקלט ששימש כדיסקוטק, שבו היו שרפרפים מעץ וכן כמה דברים יפים מהמסגרייה של שמעון דרורי אשר עבד בכפר. עוד זכור לי כי היו עובדים נוספים בכפר: כמו מרגלית המורה למוסיקה אשר באה משוויץ, לצורך כך היא הייתה גרה בקריית עמל הסמוכה ובערבי שישי הייתה באה להנעים לנו בנגינה ערבה.
כמובן הייתה לנו מורה נחמדה מאוד אשר באה אלינו מהולנד כדי להלהיב את החברים בריקוד וזמר, וזוג עובדים אשר הגיע אלינו ישר מלהקת חיל השריון ותרם את חלקו ביום שישי,
אז עוד לא הייתה דרך סלולה לכפר וגם לא היו בכלל מגורים סביב לכפר, והכפר היה מבודד עד לקריית עמל הסמוכה וכשהיינו רוצים לבלות היינו צריכים ללכת ברגל.
בחג הפסח היה הכפר נסגר לגמרי, והחברים הצטרכו להיות בנופש אצל אחד הקרובים או הידידים, בהתחלה הייתי הרבה חולה והצטרכתי להיות יחד עם חברים נוספים במרפאה וזה לא היה קל. גם מקלט טלוויזיה לא היה בחדרים כי אם בחדר האוכל החדש והמרווח שנבנה בינתיים ובו היו מתקיימות מסיבות, ובקיץ, בזמן כשהגיעו להם הימים החמים, היה מדריך אחד אשר עבד בערבים והיה מוציא את מקלט הטלוויזיה אל מחוץ לחדרו להנאת החברים. וכשהוקמה בכפר בריכה גדולה ויפה הייתה בה שחייה לילית להנאת החברים.
;){kind=link}