בזמן האחרון אני ממש עצוב ומלא רגשות, בזמן האחרון ישנם דברים שאני לא מבין את האטימות או את חוסר הרגישות כלפי נכים, זקנים, או נצולי השואה. נידמה לי כי מאחורי כל אחד חבוי סיפור כל שכן אדם אשר חווה על בשרו דברים לא קלים, ואם היינו יותר סובלניים וקשובים אחד לשני היינו בונים חברה יותר מאוחדת ושוויונית.
אימי שהיא ניצולת שואה מרגישה את עצמה בודדה לאחר מה שהיא עברה, ובנוסף גם איבדה המון חברים ומכרים וכמובן את אבי זיכרונו לברכה. ואני כבן יחיד ונכה שבא ביום שישי לבקרה קצת מיתקשה לראות את אימי נאנקת מכאבים. בבקשה אימרו לי מה לעשות, אשמח לקבל תגובות.
;){kind=link}