בצעירותי למדתי בבית ספר רגיל כשלמזלי הייתה לי מורה אשר הבינה אותי ועזרה לי, כיוון שאחיה היה פגוע בשיתוק מוחי כמוני, אך הילדים לעגו לי, תודה לאל כי אימי עמדה לצידי והיא הסבירה לחברי על פגיעתי וכך רכשתי את אמונם וכך סיימתי שמונה שנות לימוד כשבוחן הסקר הופיע לו ולא יכולתי לעמוד בזה וגם אבי ז"ל ניפטר וכך החלה לה תקופה חדשה במקום חדש הרחק מהעיר בו גדלתי.
זה היה מקום המיועד לאנשים עם צרכים מיוחדים אשר נישקף כמובן על נוף יפה ומקסים, אך היה לי קצת עצוב כי אימי עזבה אותי כי היא היצטרכה לעבוד ולהשכיר דירה כדי להחזיק אותי בכפר כי הוא היה מקום פרטי. סוציולוג אשר עבד בכפר אמר לאימי כי לדעתו הכפר לא מתאים לי ואני יכול לחיות את חיי מחוץ למקום הנוכחי, וכך יצאתי לחיים חדשים כשהתחנה הראשונה תחנת האיבחון בתל השומר.
לצערי בתל השומר חשבו לפי מנת המישכל שלי שאני מפגר, אך אימי אמרה כי יותר טוב אהיה בין הנכים ב"אילן", כך החלה עוד תקופה בחיי. בבוקר עבדתי במפעל מוגן אשר בו עבדו חברי הנכים ואחר הצוהרים נסעתי לבריכת "ספיבק" אשר ברמת גן.
אך לצערי גיליתי כי לאדם השונה והחריג לא תמיד החיים כל כך מחמיאים וכדי להוכיח לסובבים ולעצמך כי אתה מסוגל, צריך להיתעקש וזה לא קל. אך למרות כל המאבקים אני רואה בזה אתגר.
אני חושב שזה קצת מבלבל, כי זה כואב ומתסכל שנותנים לך כאילו סטיגמה שאתה לא יכול להישתחרר ממנה ולפעמים אתה שואל את עצמך: אז מי אני?.
;){kind=link}